חומרי הדברה וסכנותיהם

בניגוד למיתוס המקובל, קודם לשימוש בחומרי הדברה העולם לאו דווקא שרץ מזיקים. גם בחקלאות וגם בסביבה הביתית, היו שיטות הדברה פשוטות ויעילות.

 אם כי, כמובן, בחלק גדול מהמקרים הן היו יעילות פחות מהשימוש במדבירים כימיים.

השימוש בחומרי הדברה נעשה נפוץ במאתיים השנים האחרונות, בעיקר לצורך הגדלת יבולים ומניעת מחלות.

רק באמצע המאה העשרים החלו להתגלות האיומים הגלומים בחומרים אלה, על בריאות האדם והמערכות האקולוגיות. 

חומרי הדברה סינתטיים נוטים להיות בעייתיים במיוחד, בגלל זמן הפירוק הארוך שלהם. לדוגמא, ה-Half Life של DDT הוא כ-15 שנה.

הדברה

לכאורה, זמן הפירוק הארוך אומר יעילות גדולה יותר, אבל באופן מעשי הוא אומר נזק אקולוגי גדול יותר.

לשם השוואה, בחקלאות מקובל היום שימוש בחומרים בעלי זמן פירוק של מספר שבועות, ולמרות זאת ישנם מדבירים שמצליחים להגיע לצלחת שלנו.

חלק מחומרי ההדברה משנים את התנהגותם כשהם מגיעים למים, זמן הפירוק שלהם מתארך ולכן הם גורמים לזיהום של מקורות מים לרבות מי תהום, בריכות, וכו`.

כיום, בכל מדינות המערב וישראל בכלל זה, אסור השימוש בחומרים שנמצאו כמסרטנים, בעלי רמת רעילות גבוהה או בעלי זמן פירוק ארוך.

עדיין, חלק מהחומרים מצטברים בגופם של בעלי חיים ומשבשים את השרשראות האקולוגיות.

לכן ישנה מגמה לצמצם את השימוש בחומרי הדברה מסורתיים, סינתטיים וחריפים, ולעבור לשימוש בחומרים טבעיים, בשיטות של הדברה ביולוגית וכדומה.